מקיצה - סופגניה בולגרית

 

יפו אהובתי, מקיצה ובולגריה. 

זיכרונות ילדות, אצלי תמיד הזכרונות שזורים בזכרונות של טעמים, ריחות אוכל, בעיקר עוגות וקינוחים אבל לא רק. 

מקיצה "הסופגניה" של הבולגרים אם אפשר לקורא לה ככה, אין מי שגדל ביפו ולא מכיר את הדוכן הקטן שחנה דרך קבע מול צהלון, בית החולים ליולדות, מול ביתה של חמותי ז"ל, ליד בית ספר ויצמן בו למדתי, בדרך לקופת החולים (לא סתאם מזכירה את קופת- חולים, כי לקופת חולים הולכים עם אבא ולאבא יש "כסף" וככה, כשאני חולה לעידוד מצב הרוח, אפשר לקנות לי מקיצה.). 

את הדוכן דחף בעליו בידיו וגופו, (היום רותמים הכל למכונית) בזמן ההוא למי שהיתה מכונית לא היה צריך דוכן כדי לעבוד הוא היה עשיר, את הדוכן דחף למקום חנייה קבוע, צמוד לקיר הריק והירוק ליד ה"קליניקה" של דוקטור לוי רופא הילדים המפורסם.
כל בוקר הגיע מוקדם בסביבות 6.30 לבש את החלוק והכובע הלבנים שלו ובסביבות השעה 11 או 12 בצהרים כשסיים למכור את כל המקיצות מכמות הבצק שהכין  לאותו יום, ארז את דוכנו ודחף בידיו לביתו,
ביום המחרת חזר בדיוק לאותו המקום,עם אותו הבצק ואותו ריח משכר של "סופגניות" מקיצה טריות. 

גודלה של העגלת דוכן אוליי מטר על מטר וחצי (היום הפוד טראק מכיל מטבח שלם וגם יודע לנסוע לבד)  מאחורי הדוכן לא היה מקום ליותר מאיש אחד, בדוכן עצמו היה מקום לדוד גדול מלא בצק ולצידו "פיילה" יענו גיגית  ענקית מלאה שמן מתחתיה בלון גז ולהבה שדלקה ושם טיגן את המקיצות המדהימות שלו, וניר עיתון לבן שאיתם עטף את מקיצות שקנית והגיש לך.

ריח הטיגון המתוק של הסופגניות נישא באוויר למרחקים וגרם לך להתקרב כמו מגנט אל הדוכן.  
התור השתרך למרחקים ובלי צורך בקורונה אנשים עמדו בתור והמתינו בסבלנות כי כמה יחידות אפשר לטגן בנגלה אחת ומי קונה רק מקיצה אחת, כן  רק ברגע ששילמת עבור המקיצה או יותר הוא היה בוצע חתיכת בצק מותח אותה בעדינות ומקצוענות ומכניס לשמן, כלומר מכין אותה בשבילך במיוחד! כך שקיבלת מקיצה הכי טריה שיכולה להיות ולאכול "

מקיצה מתכון מנצח 

200 גרם יוגורט 

1/2 כוס חלב/מים 

1 ביצה 

40 גרם שמן 

500 גרם קמח 

15 שמרים יבשים 

1/2 כפית מלח 

שמן לטיגון 

להגשה 

אבקת סוכר

מכינים בצק רך ואחיד (הבצק אמור להיות דביק), מתפיחים להכפלת הנפח, לשים שוב ומניחים לבצק לנוח לתפיחה והכפלת הנפח. 

מכינים קערית עם שמן, מרטיבים את הידים עם שמן. 

חופנים כדור בצק קטן בגודל אגוז, מותחים את הבצק לאט למעין פיתה שטוחה דקה  וגדולה ככל האפשר מבלי שתקרע (אפשר חור קטן)  

מכניסים לשמן החם (לא מאוד) מטגנים שתיים שלוש דקות מכל צד עד לקבלת צבע זהוב.

"סופגנייה" מקיצה חמה טריה ומתפצפצת מלאה באבקת סוכר לבנה בכל ביס זו חוויה של התעלות אפשר לאכול כאלה בלי סוף כי הן כל כך קלות וטעימות שאי אפשר לתאר.